PURPLE VEST MISSION - מבצע החילוץ מאוקראינה
03/12/2024
מבט קרוב על הלחימה באוקראינה \ הילה בן דוד
בשנים האחרונות אני משנה ומשתנה בהתאם למצבי הבריאות, תודו שלא משעמם לי 😊 אתגר רודף אתגר (and I iove it) ויחד עם זאת מאז תאונת הדרכים שעברתי ב2012 ברור לי שבכל כיוון או שינוי תעסוקתי שאבחר, תמיד אדאג להאגיע עם חופן רעיונות ויוזמות למקום שמקדם, מעצים ו"מציל" אנשים. לאחר שלפני מספר חודשים נאסר עלי להמשיך ולעסוק בהדרכת ספורט בעקבות מגבלה בריאותית חדשה שהתגלתה ודלתות רבות נסגרו בפני, חיפשתי משרה עם עשייה חברתית שתשלים בהלימה את ריכוז התרבות בקיבוץ. וכנראה שמישהו שם למעלה שמע. החודש נכנסתי לנהל את הפרויקטים המיוחדים של עמותת נגישות ישראל הפועלת בארץ ובמספר מדינות בחו"ל, העיתוי של פוטין היה כל כך מדויק שישר צללתי לעומק הלחימה באוקראינה וקיבלתי את ניהול מבצע "הצלה נגישה" של העמותה, המחלצת משטחי הלחימה אנשים עם מוגבלויות וקשישים מרותקי בית. בזמן שכולם עזבו את הבתים במהרה, הפליטים האלו נשארו מאחור, ללא יכולת להתפנות לבד וללא יכולת של הכוחות המקומיים לחלץ אותם בדרכים הרגילות. הרבה מהאנשים עם מוגבלויות נשארו בבתים ללא מים זורמים, חשמל ומזון. החוסר באמצעים האלו מחמיר את מצבם ואף גורם למחלות אחרות להופיע. אז תכלס, מה אני עושה? בכל יום מגיעות לעמותה עשרות פניות ממשרד החוץ, הסוכנות היהודית, הג'וינט, גופים התנדבותיים וגם אנשים פרטיים, בבקשה לעזרה בחילוץ אנשים עם מוגבלויות. מדובר בחילוצים מורכבים, לעיתים בשכיבה, לעיתים כאשר הפליטים מחוברים למכשירי הנשמה. וכן, לעיתים אפילו שנפתח "מזדרון הומניטרי" החילוצים מבוצעים באמבולנסים משוריינים תחת אש. לאחר מיפוי מדויק של המיקום והצרכים של כל מקרה המגיע לפתחנו והיות ואני נמצאת בקשר עם כל הארגונים השונים הפרוסים בגבול אוקראינה מהארץ ומהמדינות מסביב, אני מנתבת את סוג הקריאה לפי הדחיפות והצרכים, דואגת שאנשי הקשר שלי בשטח יבצעו פינוי מונגש והפליטים יגיעו למקום בטוח המותאם לצרכיהם. אנחנו מפנים את כולם. אם לארץ או למדינת מקלט. כאשר הפליטים יהודים זכאי חוק השבות, מתחיל במקביל הליך נוסף מול קונסול נתיב להשגת אשרת עלייה לארץ. הזמן כרגע במושגי "זמן מלחמה". כמות המשימות והדברים הנעשית בשעה בלתי נתפסת. תעבורת המסרונים והשיחות מטורפת. ביום ובלילה. ותודה לאל על האינטרנט שעומד איתן. אם אכמת את השבועיים האחרונים לרגע אחד, ללא ספק היה זה הרגע בו טניה, ניצולת שואה בת 86 נכה על כיסא גלגלים, שלקח לנו 5 ימים לחלץ אותה ואת הנכדה שלה מהעיר צ'רנוביץ חצתה את הגבול לפולין וביום שני 21.3 הגיעה לישראל. בשעה 1:00 בלילה קיבלתי את הסרטון שלה חוצה את הגבול והמתנדבים שרים "הבאנו שלום עליכם", אי אפשר היה לעצור את הדמעות. הבוקר נפגשנו עם שגריר אוקראינה בישראל, הבנו עוד יותר עד כמה האסון המתרחש בשנת 2022 בלתי נתפס. איך עדין רודן אחד סורר מצליח. הייתי שמחה לסכם, לצערי נראה שזוהי רק ההתחלה. השבוע אני יוצאת לפולין על מנת להכיר מקרוב את הנפשות הפועלות בשטח, האתגרים איתם הם מתמודדים וכיצד פועלת "שרשרת חילוץ" מרגע קבלת הקריאה לעזרה, על מנת שנוכל ליעל ולשפר את תהליכי העבודה מהחמ"ל המנוהל מהארץ. העבודה שאנחנו עושים מצילה נפשות. למרות הקשיים הצפים מעת לעת, עצם הידיעה הזו ממלאת את הגוף אדרנלין בכל יום מחדש בהודיה ענקית על הזכות שניתנה לי להיות חלק מזה. מבטיחה לעדכן בהמשך 😊 הילה
מחנה פליטים גרסת יוני 2022
זה לצאת לחופשה הכול כלול לבד עם הילדים, ואולי, במקרה הטוב, תקבלי את בעלך בעוד חודש בארון מתים. מחנה פליטים בשנת 2022 אחרי שארזת את הילדים, החוטיני, התכשיטים וברחת על נפשך, סוף סוף את יכולה להישאר במיטת השדה עם שמיכת הסקבייס הנעימה, גם ככה לאף אחת את לא חסרה, את הילדים מעסיקים המלאכים מהשומר הצעיר, אם למישהו כואבת הבטן הרופאים והאחיות של נתן כבר יטפלו וינחמו, אז בחייאת למה את צריכה לקום? אפילו לwiffi חופשי הפולנים הקמצנים דאגו. אז לא תעשי איזה בינג' של סדרת אסונות חדשה??? מחנה פליטים גרסת 2022 אין לך בשביל מה ללכת לשירותים. גם חבל להתקלח. עזבי. השתן והצחנה מריחים מכל פינה, ללא ספק עבודה מעולה שעושה חברתנו הישראלית הוותיקה "פוסט טראומה" שנמצאת בכל ילד ילדה איש ואישה ממראות המלחמה, אלא מה. בטח לא ידעתן שגם בשנת 2022 יש במחנה פליטים לכל אחד מספר על היד, צמיד אופנתי. לא קעקוע שזמנו עבר. צמיד כזה שאם תקומי איתו בבוקר למחרת, יהיו בטוחים שחגגת כל הלילה במרתפי ברלין עם וודקה ביד. אם הגעת למחנה פליטים גרסת 2022 הולכת על שתי רגליים, רוצי בבוקר למתחם בגדי ה"אופנה", אולי בן קולביי היד השנייה השלישית והרביעית, תמצאי איזו חולצה של ידוענית נדיבה. במחנה פליטים 2022 ציורי הילדים הם פשוט עדות נפלאה לילדות שמחה, מאושרת ומלאת אהבה בצל המלחמה (לא!) תראו את הדמויות, את הצבעים, את הדגלים. נכון קשה שלא לעמוד מול הציורים המרהיבים עם דמעות של פיל. ועכשיו ברצינות, כי מאוד עצוב שם. בשלושת החודשים האחרונים אני שותפה לצוות נפלא של עמותת נגישות ישראל המחלץ מאוקראינה אנשים עם מוגבלויות וקשישים. בחודש וחצי האחרונים אנחנו נמצאים במרכז הסיוע ההומניטרי (מחנה הפליטים) טסקו בעיר פשמש פולין (גליציה) עם מטרה אחת ברורה, להפוך את המתחם לנגיש ולהעניק שוויון הזדמנויות, טיפול ועזרה גם לפליטים המגיעים עם מוגבלויות פיזיות הנראות לעין וגם עם המוגבלויות ה "שקופות". פשוט זה לא. חשוב – מאוד!! בשבת האחרונה חזרתי מעוד ביקור בפולין. אני יוצאת בקריאה לכל המאמות הנפלאות שנמצאות שם ובטוח גם כאן בקריאת הערצה ואהבה – בכל ביקור שלי אני נפעמת מכן, אתן שעוזבות את הבתים, הילדים, הבעלים (טוב זה לא נורא) ומגיעות בהתנדבות מלאה ולב מלא אהבה ונתינה לפליטים. זה לא ברור מאליו!! זה לא!! תראו לנו אתכן, כי כשמגיעים לפולין אתן בכל מקום. הישראליות והישראלים מגויסים למטרה. לוקחים חלק בעשייה חברתית ראשונה במעלה. חשוב שכולם יראו וידעו את זה. בהערכה רבה, גאה בכן, גאה בעם שלי ובנתינה שלו. ואהבת לרעך גם אם הוא לא כמוך! הילה בן דוד
שבוע במחנה פליטים טסקו – פשמש פולין.
טור אישי – הילה בן דוד. עמותת נגישות ישראל את מה שהלב לא מצליח לעכל, העין תזכור לעד. חודשיים וחצי חלפו מאז נכנסתי לנהל את מבצע החילוץ של אנשים עם מוגבלויות והקשישים מאוקראינה, מטעם עמותת "נגישות ישראל". מה שכולם בשטח כבר מכירים כ Purple Vest Mission. חודשיים וחצי והדבר היחיד שאני מבינה היום יותר מהזכות הנדירה שניתנה לי, בזמן מלחמה אין מנהלים! יש שותפים. ואני? אני אוהבת לראות את עצמי כדבק הישראלי החם והחייכן, שמחבר בין כל החוליות השונות בצורתן, באופיין ביופיין. אלו מישראל אלו מאוקראינה ואלו מפולין, אלו מגרמניה, מרומניה, ממולדובה, מדנמרק, ארה"ב והולנד. כל כך הרבה חוליות, שרשרת אנושית אחת מרגשת. כל חולייה חשובה, מוסיפה צבעים ופתרונות. אני זוכרת את היום הראשון "בעבודה" ישבתי במשרד עם עו"ד מיכל רימון, מנכלי"ת העמותה. שיחה קצרה, הגדרת תפקיד, אחריות, גבולות, ובזיק ורעם, אני וההילה שבי מיד נכנסנו לפעולה, עד הערב כבר היתה תוכנית עבודה וקמפיין גיוס תרומות, כדי שגם נוכל לממש את מבצע ההצלה. בחיי שאני מחייכת עכשיו שהשורות האלו נכתבות, איזו אופטימיות אפפה אותי אז, תחושת גאווה, אנרגיות טהורות – אני חלוצה! לא הבנתי כלום ושום דבר. כתבתי תוכניות, הנחיות, מסלולי פינוי, תוכניות עבודה. יאללה שלך הילה, איך לא הפנת כמה את "טיפשה" שזה לא סתם פרוייקט. זו מ ל ח מ ה !! את מה שהלב לא הצליח עוד להבין הדמעות על ריצפת הטסקו מספרות. תוך שלושה ימים כבר שכחתי מה זה סדר יום. 24/7 זו מחמאה! שני ניידים, עשרות קבוצות, אפליקציות ביטחוניות, עשרות אנשי קשר ממשרד החוץ דרך הסוכנות היהודית, שגרירות בחו"ל ועד לשגריר אוקראינה בארץ. טלפונים והודעות לאורך כל היום והלילה. הם שם נמצאים בסכנת חיים במלחמה – איזו חצופה שחשבתי לעצמי שיתחשבו בשעות השינה שלי, או ימי חג וחופשה 😊 כולם כבר מכירים אותנו , ה "מפה לאוזן" הישראלי במלוא תפארתו. הבקשות לחילוצים לא מפסיקות להיכנס. יהודים ולא יהודים. התמונה מתחילה להתבהר אבל עדין לא לגמרי. אנחנו שומעים על מקרים קשים ומראות נוראיים. מקבלים סרטוני וידיאו ותמונות המתעדים את הקשיים, זה עדין רחוק. עדין לא חודר. אני מבינה את חשיבות העבודה, הזמינות, המענה ואפילו החיוך, אבל הרגש מודחק, הוא לא באמת קיים, אני מרגישה כמו בסרט רע שתיכף יגמר. חו"ל המועד פסח הגיע ואיתו היציאה הראשונה שלנו לפולין. התחלנו בורשה בבית השגריר, נפגשנו עם עוד גופים ואנשים שפועלים בשטח ואז הגענו למחנה הפליטים. אותו "פשמש" מפורסם שבפי הישראלים המתקשים בהגייה נקרא בקשר ובדיווחים "בית שמש". בית השמש – כמה אירוני. בטסקו השמש שקעה. כביש 40, הדרך מזרחה והשלטים לצידה המרמזים שתיכף מגיעים. מרבדי חרדל בכל פינה, הירוק ירוק יותר, גגות רעפים המעטרים את הבתים הכפריים, הריח של האח, הסוסים באחו, אגמים ונחלים. מתחשק לי להניח את הראש רק לרגע קטן, לנוח מהרעש של הימים האחרונים, הלחץ והקושי שבחילוץ אנשים. להתמסר לשקט ולכפר. בום. ברגע זה הכה בי. מחנה פליטים בשנת 2022 אי אפשר לתאר. תתגמדנה המילים. הריחות. המראות. העצבות בעיני האנשים. נעתקה נשמתי. לא יכול להיות. לא יכול להיות. למה כולם שותקים? הייתי כותבת "תתארו לכם" אבל אתם לא מסוגלים. העין מסרבת להאמין, הראש מסרב לקלוט את הרעשים, התינוקות, הילדים, האימהות, הזקנים והזקנות. אין אבות, אין בחורים צעירים. אתם לא מסוגלים לתאר. זו היתה הנסיעה הראשונה. הנסיעה בה הבנו שיש לנו עוד הרבה עבודה. הנסיעה ממנה חזרתי מוצפת ברמה האישית ויחד עם זאת קיבלתי ממנה עוד תובנות חדשות שמצטרפות לדרך שלי בחיים. אחרי הנסיעה הזו שידעתי שעוד רגע חוזרת. כל שיחה מאוקראינה כבר נשמעה אחרת. כל הודעה שנשלחה קיבלה משמעות נוספת. בכל מסר שמגיע אני רואה את פרצופם של האנשים, אלו שנשארו מאחור, אלו שאנו מחלצים. למחרת יום העצמאות יצאנו שוב לפולין. למחנה הפליטים. מטרת הנסיעה הייתה ברורה. אנחנו מגיעים להקים "שלוחה" מקומית, אבל ובעיקר להנגיש את המקום. שגם האנשים עם המוגבלויות והקשישים יזכו לכבוד המגיע להם, יוכלו להשתמש בשירותים המוצעים להם. ללא חשש, ללא שונות, ללא הפרדה. עולם הנגישות המקצועי עוד חדש לי. אני ללא ספק לומדת תוך כדי תנועה ובעיקר עושה מלא טעיות ומתיקונם זוכה ללמידה איכותית ואף יותר טובה. לא הבנתי עד כמה הנוכחות שלנו היתה חשובה עד ההדרכה הראשונה שמיכל העבירה למתנדבים מהארגונים השונים הנמצאים במקום. ועכשיו אני כן יכולה להגיד "תתארו לכם" אנחנו הרי אלופים בזה. למודי קרבות וקשיים שיודעים למנף את הכול לכלים מקצועיים וללמד אחרים. זה מה שעשינו בטסקו. אנחנו, ארגון ישראלי קטן. העברנו הדרכת נגישות ראשונה מסוגה בעולם במחנה פליטים. תאמינו לי – זה צרחות! לשמוע את מיכל, לראות את המתנדבים משתפים פעולה, שואלים, מתעניינים, לומדים. זו גאוות יחידה שאזכור לעד. ואז הסתיימה ההדרכה, גל בקמן (הבן של שי) שהגיע כמתנדב לצידי ואני התחלנו את התפקיד האמיתי במקום. הקמנו עמדה בה הענקנו מידה והכוונה, קיבלנו פניות מאוקראינה ומהמשפחות שכבר יצאו בבקשות לחילוץ. בקשות לעזרה בפינוי חיילים פצועים, בקשות לעזרה בתקשורת ואפילו בקיפול שמיכות, עזרה בהובלת הפליטים ובין לבין משחק קצר בכדור עם הילדים. בימים הראשונים הראש עסוק בעיקר בתנועה. במעבר ממשימה למשימה. מספיק רגע אחד קטן של שקט פתאומי שמפלח את הנשמה. מאלץ אותך להתמודד עם המציאות האמיתית שמתרחשת במקום, זו שמעבר לסיפורים הנפלאים, הלייקים והתמונות. שנמצאים שעות רבות במחנה הפליטים קשה להמשיך ולהפגין אמפטייה. מתחילים להפגין הזדהות. פתאום בכל פליט או פליטה שמגיעים מזהים משהו מסיפור החיים האישי, כל אחד שנכנס הוא טריגר למשהו שנשכח. אז מתחילה העבודה האמיתית. זו שלא חשבנו שתגיע "כי מי יכול עלינו הישראליים" אלו שאצלם "הכול בסדר" מסתנן לכל פסקה. לעצור לרגע ולקחת נשימה עמוקה. ללמד את הגוף והנפש להביט על כל סיטואציה ללא הבעת רגש חיבה. לשכוח לרגע את דמות המטפלת, האימא הדואגת ולהיות רק הילה. חושבים שהצלחתי? למחנה פליטים בשנת 2022 יש רק דלת כניסה אחת. שרשרת חיול זהה אותה עוברים ללא כל התחשבות או הקלה אימהות וילדות המגיעות לאחר תופת אישית שעברו בשדה הקרב, א.נשים בכיסאות גלגלים, קטועי יד ורגל, ילדים עם שיתוק מוחין, תשושי נפש ועוד רבים אחרים. כולם מגיעים לתקופת ביניים שבין יום לחמישה. עד שימצא פתרון דיור קבע, כזה שיעלים במעט את הבושה. כל אחד נסרק. לכל אחד יש צמיד עם מספר אישי וברקו על היד. למחנה פליטים בשנת 2022 יש רק דלת יציאה אחת. התפקיד החשוב שלנו היום לדאוג שהאנשים שבאחריותנו יוצאים עם נשימת חיים עמוקה. לדאוג למקום בטוח עבורם בהמשך דרכם הארוכה. אנחנו אפילו לא באמצע הדרך והמלאכה עוד רבה. בוחרת לסיים במילים שאת הלב שלי מרחיבות בכל פעם מחדש. מילים שעבורי הן משמעות החיים והעשייה: "מִצְוָה גְּדוֹלָה לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד, וּלְהִתְגַּבֵּר לְהַרְחִיק הָעַצְבוּת וְהַמָּרָה שְׁחֹרָה בְּכָל כֹּחוֹ." יובל, רני ומיכל תודה שבחרתם בי להיות חלק ממצווה גדולה. הילה
