בלדה לעוזבת קיבוץ
השבילים שורקים והשדרה מספרת, הגיעה העת לומר שלום.
נפגשנו לראשונה בשנת 1995, ימים בהם חדר האוכל היה מלא מפה לאוזן בארוחות שישי, קפה ומאפה במועדון לחבר, צ'ולנט שבת בצהריים והדשא הרחב לצד בריכת השחייה הומה צחוק ילדים.
ימים בהם הצפתית והלאבנה של יוסי שנייברג ז"ל נמרחו בהנאה על הלחמנייה, השוקולד של רבקה פרומר ז"ל קינח כל ארוחה ואי אפשר היה להתחיל את השבוע בלי שמרים פרג או סלט הפירות של סבתא רחל דרורי ז"ל האהובה. אלו הימים בהם התאהבתי בשבילי הקיבוץ ואנשיו ובחרתי בו בית למשפחתי.
אין ספור נקודות ציון לאורך השנים -
4 ילדים מתוקים שהתרוצצו על המדשאות, ברפת, בין גידולי השדה והפרדסים.
ריקודים בחגים, חברות בוועדות השונות, מלצרות במועדון הכותנה, בבית הילדים, במחסן החברים / מכבסה, ניהול התרבות
מיזם "שליחים בשמם" שלעד אשא בליבי
וכמובן - סטודיו "בדרך של הילה"
עזבתי את רמת הכובש ( כן כן, איך עשיתי את זה...) ומתחילה את הפרק השני של חיי בתל מונד.
אני מודה לאלו אשר בחרו לקחת חלק בדרך שלי לאורך השנים, לאלו שהיו אורחים לרגע וגם לאלו שצפו מהצד ודאגו תמיד לשלוח מילה או חיבוק חם.
"חלקת אלוהים ופיסת שמים
דבר לא אבקש רק אבן קטנה
ראשי להניח בצל הזית
ולשקוט ארבעים שנה"
מברכת את כולכם באור, אהבה ושמחה בע"ה מוזמנים לבקר
(תמיד יש עוגה במקרר 😊)
