אגדות או דאגות?
הטלפון הנייד שלה מצלצל, היא לא הספיקה לענות, הספיקה לראות מי התקשר.
היא מבקשת לצאת להפסקה, להתקשר בחזרה.
אני מסכימה, היא מתקשרת. הם לא ענו לה.
היא נכנסת לשירותים, יוצאת, ניגשת לכיור, חוזרת, הולכת, יושבת, קמה.
שוב הולכת לשירותים.
היא יוצאת וניגשת אלי בסערה "אני לא מרגישה טוב, אני יכולה ללכת הביתה?"
אני מביטה בה.
הבוקר היא הגיעה אנרגטית ופטפטנית מהרגיל, סיפרה על הכלב החדש שקיבלו, נכנסה מיד לביצוע המשימות, ניהלה שיח ער עם חברותיה למשמרת, לא התלוננה.
לא ביקשה לצאת לנוח. לא ביקשה הפסקה.
"כואבת לי הבטן" היא ממשיכה.
מיד הבנתי. שיחת הטלפון שהתפספסה.
"מי חיפש אותך?" אני שואלת.
"התקשרו מהמרפאה שלי" היא עונה.
אני מקשיבה.
"לא הספקתי לענות ועכשיו הם לא עונים לי" היא מסבירה.
"כנראה הם כרגע עסוקים, אולי תנסי מאוחר יותר?" אני מציעה.
"לא, לא, בטוח משהו קרה. בטוח הם רוצים להגיד לי משהו לא טוב".
"למה את חושבת ככה?" אני שואלת בחזרה.
"עשיתי בדיקות, הם בטוח יצאו גרועות, בטוח. גם השמנתי והרופא בטח כועס". היא מספרת חצי בוכייה.
"ואולי דווקא הכול בסדר? וזה מה שרוצים להודיע לך" אני מנסה.
"לא, לא. בטוח יש משהו. בטוח יש לי עוד איזה מחלה" היא מתעקשת וממשיכה.
"אני רוצה ללכת, אני לא מרגישה טוב" שוב מבקשת ורוצה.
"אולי תישארי עוד קצת, אני בטוחה שאת סתם מודאגת והכול בסדר. בואי נמתין לסוף המשמרת" הצעתי, היא חזרה לשבת.
עברו מספר דקות, היא נעמדת מולי.
"אני מרגישה ממש לא טוב, אני רוצה ללכת" היא דורשת.
"בסדר גמור" אני אומרת, "ניפגש מחר בבוקר במשמרת".
בדיוק שסיימתי את הקפה, היא נכנסת.
"בוקר טוב, מה שלומך?" אני שואלת.
"הכול בסדר" היא עונה.
"הכול בסדר?" אני תוהה.
"כן" אומרת, ומסמנת בידה. אני נגשת אליה. "דיברת עם המרפא? חזרו אליך? תפסת אותם?" אני מתעניינת.
"אה...כן" היא צוחקת ועונה. "הם סתם רצו להזיז לי תור שנקבע".
אני מתיישבת לצידה. "את רואה" אני אומרת לה. "בסוף הכול בסדר".
"ועכשיו בואי נשוחח רגע על מה שהיה כאן אתמול".
"מה היה?" היא שואלת ולא מבינה.
"קיבלת שיחת טלפון מהמרפאה".
"נכון" היא עונה.
"מה קרה אח"כ?" אני שואלת, לראות האם זוכרת. האם מבינה?
"הלכתי הביתה??" היא חצי שואלת חצי עונה.
"כן, הלכת בסוף הביתה. אבל מה היה לפני? את זוכרת" אני מנסה לדייק עבורה.
היא לא מבינה.
אני מתחילה לשקף לה את מהלך האירוע בעדינות, בצורה ברורה.
"עבדת אתמול כל כך יפה, הצלחת לעשות כל כך הרבה דברים מהבוקר, את זוכרת?".
היא מהנהנת בחיוך חצי מבוייש חצי מסופק.
"ואז קיבלת שיחת טלפון מהמרפאה ולא הספקת לענות לה".
"נכון" היא אומרת.
"מה קרה אחר כך? זוכרת? מה עשית?" שאלתי אותה.
"התקשרתי בחזרה ולא ענו לי" היא ענתה.
"ואז מה קרה?" הקשתי עליה יותר.
"כאבה לי פתאום הבטן, הייתי חייבת לשירותים והרגשתי ממש לא טוב".
"בואי נדבר על רגע, אני רוצה לספר לך איך זה נראה מהצד שלי. פספסת שיחת טלפון מהמרפאה, ניסית לחזור אליהם אבל הם לא ענו, ואז במקום לחזור לעבוד ולנסות להתקשר שוב מאוחר יותר, התחלת לדאוג, למלא את הראש שלך בסיפורים, בדאגה, בדאגות"
היא מביטה בי, לא מבינה. אני ממשיכה.
"ברגע שהתקשרו לא ידעת מה הסיבה, המחשבות שלך והדאגות שלך התחילו לספק לך סיבות. אולי משהו רע קרה? אולי הבדיקות שלי לא טובות? אולי הרופא כועס עלי.
ובעצם מה שעשית סיפרת לעצמך אגדות, שהזינו את הדאגות, את החששות שגרמו לך להרגיש לא טוב, ואפילו לצאת מהמשמרת לפני הזמן"
היא הביטה בי בפליאה, המומה. פתאום הבינה על מה אני מדברת, מה קרה.
"את מבינה" אני אומרת לה בטון מלטף, מנחם, מסביר.
"בכל פעם שקוראות לנו סיטואציות שונות בחיים, המערערות לנו את הביטחון, אנחנו מתחילות לספר לעצמנו אגדות המזינות את הדאגות, ואפילו יכולות לגרום לנו להרגיש ממש לא טוב פיזית"
היא מהנהנת, מקשיבה.
"הדרך הטובה ביותר לעצור את האגדות שמפתחות דאגות, ואני יודעת זה קשה. קשה לי, קשה לך, קשה לכולן.
חוסר הודאות ותחושת האי בטחון פוגשים אותנו כל הזמן, בכל שעה ביממה, כדי שנצליח להתמודד איתם, למזער אותם אנחנו חייבות ללמוד לאפשר לתחושת הביטחון להיכנס בכל פעם שאפשר.
לא למהר להסיק מסקנות, להמתין בסבלנות עד שמקבלים תשובות ברורות, מענה. להמתין עד שבודקים. זו הדרך היחידה להחזיר לעצמנו את הכוח והשליטה. להרגיש בטוחות".
היא הבינה ומיד הזכירה עוד מקרים דומים, שעכשיו מצליחה לראות אותם אחרת.
אני שמחה שהבינה, יודעת שייקח לה עוד זמן להפנים וליישם.
יודעת שהענקתי לה עוד זווית ראייה חשובה, עוד כלי חשוב בארגז הכלים השיקומי שלה שיאפשר לה להתקדם, להתחזק.
להתחיל לראות ולפרש את הדברים אחרת.
