שיקום תעסוקתי בראי הטוב
היא גוררת את רגליה במעלה המדרגות, מתנשפת.
אני כבר יודעת שהיא כאן.
מבטה מושפל, היא עייפה, אני רואה. עייפה מהחיים, עייפה מהמצב, מאוכזבת.
"הילה אין לי כוח כבר. כולם נגדי, אני כבר לא יכולה יותר."
"בואי שבי" אני אומרת, ומוזגת לה כוס מים.
"היום הזה התחיל פשוט גרוע, המדריכה בהוסטל צעקה עלי, היא שונאת אותי!"
אני מקשיבה, מביטה בה ואז פונה ואומרת:
"אני רוצה שתישעני אחורה, תעצמי עיניים.
תנשמי דרך הפה הרבה אויר ותוציאי לאט דרך האף".
"מה? את עושה לי מדיטציה?" הביטה בי בספק תמיהה ספק זלזול.
"לא. עניתי בשקט. אני מרגישה שהגעת נסערת. בואי ננשום יחד ונחליף את האוויר בגוף באוויר טוב יותר".
היא נושמת. ושוב נושמת. ושוב נושמת.
"וואלה זה הרגיע אותי" מצחקקת.
"אז עכשיו, בואי ונתחיל מההתחלה".
היא מספרת לי על האירוע בבוקר, מה היה, איך הרגישה? כיצד פירשה אותו, מדוע זה גרם לה לתסכול, להתעצבן וכיצד הגיבה.
אני מבינה. מבינה אותה, אבל גם כבר מכירה אותה אז יודעת לזהות מדוע זו התגובה שקיבלה.
"אני רוצה להכיר לך שני חברים טובים שלי" אני אומרת לה.
היא מביטה בי בפליאה.
"לא רואים אותם", אני ממשיכה "שומעים אותם. מרגישים אותם".
היא מגחכת.
"הם פה, על הכתפיים שלי, זה מימין וזה משמאל. רוצה לנחש?"
היא לא מבינה.
אני מצביעה לעבר כתף שמאל.
"תכירי, זה יצר הרע. הוא תמיד מתפרץ, מלא אגו, טוען שיודע הכול, מבין בכול, רוצה להשמיע ולהישמע. חסר אחריות ובוטה".
"פה מימין, יושב לו בשקט המלאך השומר עלי. בשקט בשקט הוא מנסה בכל פעם להראות לי את המסלול הטוב והנכון יותר. מזכיר לי לשמור על שיח מכבד, שפת גוף רגועה, הקשבה, הכלה, אהבה, נתינה."
היא מבולבלת.
"הוא כל כך שקט" אני אומרת, "שלפעמים ממש קשה לשמוע אותו שיצר הרע משתלט" .
"אבל את לא מבינה" היא בוכה.
"מאז שנאנסתי שוב דבר טוב לא קורה. אני כישלון, אני חלשה, אני לא מצליחה בכלום. אני מסכנה, כולם התרחקו ממני. אפילו המשפחה. כולם מפחדים ממני".
אני מביטה בה בחום, אוחזת בשתי ידיה מבקשת ממנה להביט לי בעיניים.
"כישלון לא בוחר לעבור תהליך שיקום. הוא לא יוצא מהבית, הוא מסתתר מתחת לשמיכה במיטה, מאחורי דלתות נעולות, מפחד, מתייאש".
היא מביטה בי בפליאה.
אני ממשיכה, "מסכנה לא בוחרת בכל יום מחדש לקום ולצאת לעבוד, היא לא לובשת בגדים יפים, היא לא פוגשת חברים".
"אין לי חברים" היא אומרת.
עצרתי. הגשתי לה דף, ביקשתי ממנה לרשום את המחשבות והרגשות שעולים בה כאשר היא אומרת לעצמה ולעולם שהיא כישלון, מסכנה, בודדה.
היא שוב החלה לבכות.
הפכתי את הדף.
"עכשיו תרשמי לי למה את חושבת שאת לא מי שרשמת בצד השני" היא נעצרה.
נשמה מעט, הביטה בי, הביטה למעלה, הביטה לעבר רגליה ושוב אלי.
התחילה לרשום. דברים נפלאים. דברים מוצלחים. דברים מאושרים. התחילה לרשום תקווה.
"את רואה" אמרתי לה.
"זה בכלל לא חשוב איך הסביבה מגדירה אותנו, כל אחד שמביט בנו רואה אותנו אך ורק דרך עיניו המושפעות מהסביבה בה גדל, החינוך שקיבל, הדעות שפיתח, וכן, גם דרך יצר הרע והטוב שלו".
היא חייכה. היא סוף סוף מביטה בי ומחייכת.
"עכשיו את מבינה. מה שחשוב באמת הוא איך אנחנו רואים את עצמנו, איך אנחנו מגדירות את עצמנו ומה אנחנו עושות כדי להמשיך, להתמיד ולהצליח".
"זה קל לך להגיד. את לא עברת את מה שאני עוברת" היא השיבה.
"נכון, את צודקת. את היחידה שיכולה להרגיש ולהסביר מה את עוברת, אם זה היה קל לא היינו נפגשות, אבל נפגשנו. וזה סימן חזק שיש לנו דרך משותפת ומאתגרת לעבור יחד, כדי שאחר כך יהיה לך יותר קל".
היא מביטה בי.
לא מחבקת אף פעם.
לפתע קמה מהכיסא וחיבקה אותי.
הסתובבה והלכה.
היא לא ראתה, אבל אז אני התחלתי לבכות, מאושרת בזכות שניתנה לי.
