תו ירוק בבקשה

"לא תנצחי אותי" הבטחתי לעצמי. כל עוד זה בידיים שלי אמשיך להילחם בך. להוכיח לך שהכול אפשרי. שתנועה היא התרופה. היא האהבה שלי. היא התשוקה שלי. היא החיים שלי.

"נולדתי לחיות ולא למות מכאבים" כתבתי. 

אני ההילה של השמש, זהו מקור שמי. אותה שקיעה אדומה שהופיע ביום הולדתי. אני מאירה, משמחת, ממשיכה. ללא מתג כיבוי והפעלה.

11.2.2020 תאונת דרכים שנייה. אותו מנגנון, פגיעה חדשה. חודש לפני שהעולם נכבה בעקבות נגיף לא מוכר שעשה עלייה. אני הייתי עמוק בתוך תקופת החלמה מפציעה בעמוד השדרה, הפיברו התעוררה, הכאיבה ובערה. ואני, לא מוותרת. מייצרת פתרונות, יוזמת חלופות. ממשיכה ללכת בעקבות האור, זו הדרך היחידה שאני מכירה.

שינויים והתאמות. סגר שנכנס בזמן בו ניהלתי מכון כושר. הדלתות נסגרות. דלת אחרת נפתחת לתקופה, נכנסת עם עוד מספר חברות בחל"ת, להחליף את צוות מרכז ההלבשה בקיבוץ, שאז, בימים של תחילת המגיפה, נשלחו לביתן בגלל גילן המבוגר.

עסוקה. 

לא יושבת בבית ומחכה. מעבירה שיעורים וסדנאות ב ZOOM, משנה ומשתנה משעה לשעה. לא מוותרת.

נראה שהנה, הגיעה התרופה לחזרה לשיגרה.

חיסון ראשון. בדרך לתו ירוק.

חוזרת לפרופיט כפר סבא, ניהול סניף חדש שנולד אחרי הסגר הראשון.

חיסון שני. משהו קרה. מתחילה הדעיכה.

עברו כבר יומיים, עדין לא מצליחה לצאת מהמיטה. הגוף כואב, העייפות עוטפת. משהו אחר קורה לגוף שלי עכשיו, אל תאשימו את הפציעות הקודמות. אל "תנפנפו" בפיברומיאלגיה. תקשיבו לי, אני כבר מכירה את הגוף שלי. אני יודעת.

רופאת המשפחה שלי מתכתבת איתי באפליקציה, בתקופה כזו היא לא מקבלת ביקורים. אני חוזרת ואומרת שמשהו קרה, משהו שונה, שאני מרגישה על מסלול התרסקות - דוהרת במהירות גבוהה.

כשאת חולה בפיברומיאלגיה יש שני סוגי רופאים. אלו שישר מאשימים את "המחלה", כמו הרופאה שהייתה לי. 

ורופאים מיוחדים ממש, שרגע לפני שמאשימים את ה"מחלה" בודקים ושוללים תופעות אחרות שיכולות להסביר את ההחמרה.

כזו רופאה יש לי היום . ד"ר בלום דלית. אחרי שנים חזרתי לזרועותיה הבטוחות.

נחזור לחיסון השני, הטריגר לכל מה שקורה עכשיו. לכל מה שיקרה בהמשך.

"אני חייבת להמשיך לעבוד, להתפרנס. אני עובדת עם אנשים, עם מבוגרים. חייבת להתחסן, חייבת תו ירוק. מרגישה חלק ממארג גדול יותר. אחראית לבריאות שלי, לבריאות של האנשים שמסביבי".

חוזרת ומשננת.

כמה תמימה הייתי, שלא בדקתי. לא שאלתי את כל השאלות הנכונות. הלכתי עם עיניים עצומות.

העייפות מחריפה, הנשימה הופכת ליותר ויותר כבדה. הפעולות הבסיסיות ביותר מקפיצות לי את הדופק, תוהה מה קרה לגוף המאומן שלי? איך הוא כבר שכח??

חייבת תו ירוק. זה התנאי להמשך העבודה.

חיסון שלישי.

תו ירוק. תו נכה.

"שברת אותי". זה מה שהגוף שלי אומר לי עכשיו.

ההחמרה שהתחילה בחיסון השני, מחריפה ועולה מדרגה אחרי השלישי. 

מחלות חורף שבעבר היו עוברות לידי, מתחילות לעבור דרכי. אחת אחרי השנייה. כל וירוס אפשרי עוצר אצלי לרגע, שואל "מהנ'שמע?".

מחליש עוד יותר את הגוף. וירוס אחרי וירוס, ודבר אחד קבוע שלא משתנה. עייפות קשה, דופק משתנה, סחרחורות וטשטוש ראייה.

מצחיק ועצוב. 

התחסנתי כדי שאוכל להמשיך לעבוד ולהתפרנס, ובסוף אני מוצאת את עצמי בימים שלמים של מחלה, ללא פרנסה.

ינואר 2022

יורדת ממסלול ההדרכה. מסלול התנועה.

מקשיבים לי. מאמינים לי. הקרדיולוג מזהה מיד שאכן יש משהו אחר. הראומטולוג מחזק את דבריו, ושולח לעוד בירור, עוד בדיקה. ואת כל זה עוטפת במקצועיות, אכפתיות ודאגה - רופאת המשפחה שלי.

שלושה שבועות אני לא מאמנת. לא מלמדת. לא מרצה.

כבר לא מצליחה לעבור בין השיעורים, בין הישובים. 

שלושה שבועות בהם חסרה לי נשימה אחת עמוקה. חסרה בי התנועה.

עובדת מהבית. מהקיבוץ. במשרה השנייה שלי, ה"משרדית", כמנהלת התרבות.

לראשונה בחיי מקבלת את הגזרה. הגוף והנפש שלי הפסיקו את הריקוד הזוגי. משהו חזק מכל מה שתכננתי, מכל מה שרציתי נכנס ופירק.

הליכה מבוקרת עד שעה, בקצב שבין 5-6 קמ"ש, זו הפעילות היחידה המותרת לתקופה הקרובה.

ואני, עדין אותה הילה עם השמש העולה, מביטה בהנחיה, מכווצת לחיים בחיוך רחב, כי הנה, תראו, סוף סוף לא כתוב "אסור בכלל". אני יכולה להמשיך בתנועה! (מבוקרת ומתונה).

לאן עכשיו?

נושאת עיני קדימה. עוד מספר בדיקות, בירורים, התייעצויות. אקבל תשובה.

בינתיים, מחשבת מסלול מחדש. מחוץ לעולם הספורט וההדרכה. מלמדת את הגוף, ובעיקר את הנפש להתחיל מההתחלה. הפעם בקצב שונה, איטי יותר, מבוקר יותר. הפעם דרך המילה הכתובה.

יושבת ומתרגלת נשימה. מבינה שאם יש משהו אחד שלימדה אותנו התקופה האחרונה, הזדמנויות נמצאות בכל מקום, חשובה הבריאות כדי לראותן, ואני?, אני לא מפונקת. בטוחה שאמצא משרה מתאימה במהרה.

כותבת את הדרך עד עכשיו. 

ערב ט"ו בשבט. נוטעת חלומות חדשים. טומנת בקשות לעתיד טוב יותר, בריא יותר, בטוח יותר.

מבקשת מהעץ להעמיק שורשים, שורשים שיחזקו את האדמה. זו שבתקופה האחרונה רועדת ומרעידה את רגלי.

שולחת את געגועי ואהבתי לכל המתאמנות והמתאמנים היקרים שלי. נצרבתם בליבי. בכל בוקר המתנתי לפגוש אתכם לרגע מיוחד וממלא של "בתנועה מבריאה".

מבטיחה לעדכן בהמשך.

חג שמח,

הילה